הניסיון הראשון לסאונד היקפי בוצע שסרטו המפורסם של וולט דיסני מ-1941, Fantasia. מהנדסי הסאונד של דיסני, הקליטו חלקים שונים של התזמורת וערכו אותם בצורה נפרדת לארבעה ערוצים. זה נעשה על גבי פילם ניפרד אשר התרחבו והוצרו בהתאם לעוצמת הסיגנל הרצויה, עוצמת האור שהייתה עוברת דרך הפילם הזה נקלטה בחיישן פוטו-אלקטרי (ממיר את עוצמת האור למתח או זרם) וייצגה את הערוצים השונים. זה היה הקורא האופטי הראשון! (למעשה היה צריך שני “מקרנים” אחד עבור קריאת הסאונד והשני עבור הקרנת הסרט עצמו).
פורמטים של סראונד | היסטוריה וסוגים
במונחים היסטוריים החוויה בסרט הזה הייתה לא פחות ממדהימה, כאשר הסאונד למעשה עטף מסביב את הקהל ע”י PANNING – צידוד.
בשל עלויות לא סבירות בזמנים הללו הפרוייקט נגנז ורק בתחילת שנות ה-50 הטכנולוגיה החלה להוות נדבך בעל ערך מוסף גדול בסרטים.
מתחילת שנות ה-30 הסאונד היה על פס מגנטי יחיד על הפילם של ה- 35 מ”מ, אח”כ שניים לסטריאו. הפסים המגנטיים היו דקים ועם כל הקרנה האיכות ירדה ורעש ה-HISS הלך ועלה.
סטריאו היה מונח חדש בשנות ה 50, והקולנוע היה חייב לשמור על יתרון יחסי מול הפופולאריות הגדלה של הטלוויזיה ולכן חשו בצורך מינוף של סאונד בסטריאו וכמו כן ופורמט רחב של תמונה. שני אלו היוו מוקד משיכה חדשני ועדכני לבתי קולנוע. להבדיל מהפס קול בסטריאו, שהותאם למערכות סאונד ביתיות, פס הקול לסרטים בקולנוע כלל מינימום 4 ערוצים.
בתחילה, ערוצי הסראונד נקראו ערוצי “אפקטים” מאחר ואלו נכנסו לפעולה רק כשהיו צריכים להשמיע את אותם אפקטים שבאו מאחור או מהצד. בחלק מהסרטים הם אפילו היו כבויים ונכנסו לפעולה רק עפ”י קידוד מיוחד על הסרט. אלו היו אמורים לתת העצמה של אפקט מסוים, כמו “קול אלוהים” שמגיע מקל הכיוונים. עם שיפור טכנולוגית ההקלטה והעריכה השתמשו יותר ויותר בערוצים הללו ליצירת Ambience- קולות וצלילי אווירה.
הניסויים בסראונד המשיכו להתבצע במעבדות ובאולפנים, ההתקדמות בתחום יחס אות לרעש הביאה את הטכנאים למצב בו ניתן להשמיע צלילי אפקטים גם כשאלו היו חלשים, כך שניתן היה להותיר את הפרוצים הללו פתוחים ללא חשש ומאידך להקנות חווית צפיה משכנעת יותר וכך הגיעו גם פורמטים של 6 ערוצים על פילם 70 מ”מ
באמצע שנות ה-70 , מעבדות Dolby הציגו טכנולוגיה חדשה עבור סרטי ה-35 מ”מ, שלה קראו Dolby Stereo. במקום הפסים המגנטיים, חזרו דולבי לפסים האופטיים, אך כדי לתמוך אחורה בבתי קולנוע שעדיין עבדו ב-MONO, הם היו חייבים להשתיל את פסי הקול בדיוק באותו מקום. טכניקת שני ערוצים אופטיים במקום אחד עם טיפול להפחתת רעשים בשיטתה Dolby NR-A, הניבה תוצאות יפות, אך שני ערוצים לקולנוע, כבר מזמן לא הספיקו…
ישנן מספר סיבות לכך ששני ערוצים בלבד אינם מספיקים:
1. המסך מאוד רחב ולכן תמונת הסטריאו אינה מפוזרת כראוי לכולם ובנוסף דיאלוג מרכזי מתפזר מדי במקום להתמרכז.
2. כל אחד מהצופים יושב בנקודה שונה בחלל הקולנוע ולכן שומע באופן שונה בהתאם למיצוב האקוסטי של מושבו ועל כן חשו בצורך להביא אליו את הסאונד
3. מיתוג – בתי-קולנוע וצליל היקפי היו מושגים נרדפים כבר שנים,וקולנוע ללא צליל היקפי נחשב לנחות.
השיטה לדחיסת 4 ערוצים (ימין, שמאל, סנטר ו”סראונד”) נעשתה ע”ב טכנולוגית המטריצה שפותחה עבור מערכות קוודרופוניות ביתיות, אך שוכללה ע” דולבי.
דולבי-סטריאו היה כ”כ מוצלח שכיום ישנם כ-21000 בתי קולנוע בעולם בשיטה הזו וכמעט כל סרט גדול שיצא לאקרנים (כ- 5000 בערך), יצאו בפורמט הזה. Star Wars של ג´ורג´ לוקאס,
היה אחד הסרטים הראשונים שממש ניצל את ערוץ הסראונד ע”מ להעביר את בצורה משכנעת את המעברים של החלליות מצד לצד ומקדימה לאחור.
בשלבים מאוחרים יותר, שילבו בעזרת קרוס-אובר חיצוני, סאב-וופר ע”מ להעביר את החוויות של פיצוצים, רעידות אדמה וכו´ בצורה משכנעת יותר. ערוץ זה נקרא לרוב (גם במערכות האנלוגיות הראשונות וגם הדיגיטאליות של היום- LFE – Low Frequency Effect
אז איך זה עובד?
ערוץ הסנטר מונמך ב-3db- (מורד לחצי עוצמה) ואז מסוכם עם כל אחד מהערוצים. ערוץ הסראונד מוזז ב-90 +/- מעלות ואז מסוכם עם שני הערוצים הקודמים. כתוצאה, האותות הנ”ל נמצאים בפאזה הפוכה ואז לכשיושמעו – כל המידע יתבטל.
הזזת מופע של אות אחד ב-90+ מעלות ו-90- מעלות והטמעתו בערוץ שמאל וימין, למעשה תגרום לכך שהמידע של הערוץ הסראונד יימצא בדיוק בהפרש של 180 מעלות, כלומר, חצי מחזור הפרש.
מפענח “סראונד”, כעת מקבל את שני הערוצים ומזיז אותם, אחד ביחס לשני כך שערוץ הסראונד יוצא באותה פאזה. ואז יגרום לכך שהערוץ השמאלי, הימני והסנטר יהיו בפאזה הפוכה ויבטלו עצמם.
בנוסף להפרדת הערוצים הללו, בד”כ יש פילטרים ואלמנטים לביטול והפחתת רעש על הערוצים הללו ע”מ לשפר ולהשוות את עוצמת הערוצים. כלומר, כדי לקבל את המידע של הערוץ האחורי, כל שהיית צריך הוא רסיבר הכולל מפענח “Dolby Surround”, אשר יפענח את המידע המקודד, יפלטר רעשים, ישווה עוצמות ואפילו יוכל להוסיף השהייה כדי לתזמן נכון את המידע המגיע למאזין.
אך זו לא הייתה הדרך היחידה לפענח את המידע וניתן היה לעשות זאת בעזרת מגבר סטריאו רגיל וזוג רמקולים נוסף, היות וכל המידע היה ממילא מקודד בשני ערוצים.
התוצאה של חיבור כזה הוא שהמידע של הערוצים הקדמיים, הנמצא בפאזה, יתבטל בערוצים האחוריים ושום מידע לא יישמע דרכם, אולם, המידע של האחוריים, מכיוון שנמצא בהיפוך פאזה, ינוגן ברמקולים האחוריים אשר מחוברים בהיפוך פאזה.
